Discover and learn

מתרגמים יקרים,
לרשותכם מדריך הסגנון החדש לתרגום מאנגלית לעברית. אנא קראו אותו בעיון והפנימו את הוראותיו. כיוון שהחומרים נאספו מכמה מקורות, ייתכן שיהיו נושאים שיחזרו על עצמם. עמכם הסליחה.

מדוע תרגום מסוים נחשב לטוב יותר מתרגום אחר של אותו טקסט? לא בגלל ידיעה טובה יותר של שפת המקור, אלא משום שהמתרגם או העורך הרשה לעצמו לנהוג בחירות ולא כבל את עצמו לטקסט. קיבעון חשוב: עליהם להישאר מחוץ למלאכת התרגום והעריכה. בתרגום אי אפשר להיות נאמנים למקור בכל מילה ומילה. אם הגרסה העברית זהה לחלוטין למקור, התרגום אינו טוב. בשפת המקור זה נשמע קולח ויפה, בעברית זה יישמע רע. מתרגם הקולט את הניואנסים הקטנים ומוצא חלופות טובות בעברית, ועם זאת מעביר באופן נאמן את דבריו של הכותב – הופך את התרגום לאיכותי.
כמו בכל דבר טוב, לאיזון חשיבות רבה. תרגום טוב צריך להיות שני דברים:

1. ייצוג נאמן ומדויק של הטקסט המקורי.
2. טקסט תקין מבחינה תחבירית ודקדוקית בשפת היעד.

דיוק בתרגום פירושו העברה מדויקת של המסר של המקור, לא של סדר המילים או המשפטים.

• יש להשתמש בכתיב מלא, בהתאם להוראות האקדמיה.

https://hebrew-academy.org.il/topic/hahlatot/missingvocalizationspelling/

• בנוגע לכתיבת מספרים, בשונה מן המקובל במקומות אחרים, יש להיצמד למקור. אם הלקוח כתב 1, נכתוב 1, ולא אחד.
• יש להימנע מהגבהת השפה. ברוב המקרים ש וכש עדיפים על "כי", "אשר", "כאשר"; מ עדיף על "מן"; הוא/היא ולא "מהווה"; "כדי" ולא "בכדי" או "על מנת"; אם ולא "באם" או "במידה ו". כיוון שברוב המקרים איננו מתרגמים ספרות או שירה, יש להימנע משפה מליצית ומשימוש במטפורות או בניבים שאינם בטקסט המקור.
• כשיש חלופה מדויקת בעברית, יש להשתמש בה, לא לנקוט יצירתיות. יצירתיות דרושה במקומות שבהם אין חלופה מדויקת.
• ניבים וביטויים אין לתרגם מילה במילה (עושה שכל, צוואר היער), אלא למצוא ניב מקביל בעברית. אם אין, מוטב לוותר על הניב ולתרגם את משמעותו. צירוף שנשמע מוזר או חריג בקריאה ראשונה, לא לתרגם מילה במילה, אלא לבדוק שמא מדובר בניב / ביטוי, או בז'רגון מקצועי, שלא הכרת קודם.
• שמות מותגים, תוכנות, אפליקציות, אתרי אינטרנט, מקומות יישוב, רחובות, בתי מלון – אלא אם יש להם תעתיק מוכר ומקובל בעברית, יש להעתיק את האנגלית. מותגים גדולים ומוכרים שיש להם אתר או ערך בוויקיפדיה בעברית יש לכתוב בעברית ולהקפיד על הכתיב המופיע שם: אמזון ולא אמאזון, מיקרסופט ולא מייקרוסופט.
• שמות מותגים, תוכנות, אפליקציות, אתרי אינטרנט, מקומות יישוב, רחובות, בתי מלון – אלא אם יש להם תעתיק מוכר ומקובל בעברית, יש להעתיק את האנגלית. אם המותג ישראלי או המלון ממוקם בישראל, יש לחפש כיצד את מתכנים בעברית.
• מונחים לא מוכרים, יש לחפש את המונח המקובל בעברית, לא להמציא.
• ציטוט מהתנ"ך או מהברית החדשה – יש לאתר את מיקומו ולהעתיק מהמקור.
• לפני ששולחים, יש לקרוא שוב כדי לאתר טעויות הקלדה ושגיאות אחרות, וכדי להתרשם אם התרגום נשמע טבעי וזורם, כאילו נכתב בעברית.
• יש לנקוט ניטרליות מגדרית בתרגום גוף שני, אלא אם ידוע בוודאות שהטקסט פונה לקהל נשים/גברים. להלן כמה אפשרויות: לך/י, לכו, ללכת, נא ללכת, יש ללכת, הולכים. כמובן, יש להתאים את הבחירה להקשר.
• אין צורך במקף בכל סמיכות. יש צורך במקף, ללא רווחים בצדדיו, בין אותיות בעברית לאותיות באנגלית או למספרים. ב-SAP, מ-1984.
• מומלץ להיעזר במאגר המונחים של האקדמיה: https://terms.hebrew-academy.org.il/ ובמונחון של מייקרוסופט: https://www.microsoft.com/en-us/Language/.

בתרגום מאנגלית מתגלה נטייה לתרגום מילולי במקום תרגום ענייני, המכניס לשפה העברית, ביטויים שאינם טבעיים לה. תרגום מילולי הוא מונח המתאר תרגום מילה במילה שנצמד למקור יתר על המידה. זה תרגום שלא נשמע טבעי וזורם בשפת היעד. קשה לקרוא אותו והוא אינו מעביר את מלוא המשמעות של המקור. אומנם היעד הראשון בתרגום הוא דיוק, אך דיוק פירושו העברה נכונה של המסר משפת המקור לשפת היעד, לא של סדר המילים במשפט.

שימוש בתחביר ו/או דקדוק של שפת המקור, הגורמים לקורא לתרגם בחזרה את הטקסט לשפת המקור, הם תרגום מילולי, והסיבה מס' 1 לדחיית עבודות בידי לקוחות. ודאו שסימני הפיסוק ומבנה המשפט אינם העתק אחד לאחד של המקור. לאחר התרגום הראשוני, קראו את התרגום שוב ושאלו את עצמכם אם כך היה נכתב אילו הכותב היה כותב עברית. אם התשובה שלילית, תקנו. השפות אינן זהות. לפעמים יש להכביר מילים בעברית כדי לתרגם מונח אחד קטן באנגלית, ולפעמים ההיפך, יש לנו מילה אחת שמתמצתת צירוף מילים ארוך באנגלית. לעתים יש צורך לפרק משפט אנגלי לשני משפטים בעברית. זכרו שבאנגלית של שורת התארים של שם עצם באה לפניו. לכן, בין היתר, יש לקרוא את המשפט עד הסוף לפני שמתחילים לתרגום. זכרו שיחידת התרגום הבסיסית היא לפחות משפט, לא מילה.

דוגמאות מתוך אתר מייקרוסופט

בשפות אחדות, למשל באנגלית, בכל משפט חייב להיות פועל או אוגד, למשל "Washington is the capital of the USA" – "וושינגטון היא בירת ארצות הברית". באנציקלופדיה, מטבעה, מופיעות הגדרות של דברים ולכן באנציקלופדיות בשפות שבהן השימוש באוגד נדרש הוא נפוץ מאוד. בעברית, לעומת זאת, האוגד אינו נדרש תמיד וגם כשמשתמשים בו, יש להפעיל שיקול דעת – להשתמש במילה הנכונה ולעשות זאת על דרך העברית ולא להעתיק מילה במילה משפות אחרות. זה אומר, למשל, שאין סיבה לכתוב "הוא" בכל מקום שבו באנגלית כתוב "is".

האוגד המקובל בעברית בזמן הווה הוא הכינוי של גוף שלישי – הוא, היא, הם, הן: "נעמי היא הנשיאה". בזמן עבר ובזמן עתיד בדרך כלל יש להשתמש בצורה המתאימה של הפועל "להיות": "נעמי הייתה הנשיאה", "נעמי תהיה הנשיאה לאחר שתושבע".

הימנעו ככל האפשר משימוש בפועל להוות. ברוב המקרים אפשר להחליף אותו בפועל "להיות" או באוגד (הוא, היא), בהתאם למקרה:

• במקום: "מובי דיק היווה צעד חשוב בהתפתחות הרומן האמריקאי"
• עדיף לכתוב: "מובי דיק היה צעד חשוב בהתפתחות הרומן האמריקאי".
• במקום: "רכס ההרים במרכז צרפת מהווה מכשול לסלילת כבישים ממזרח למערב"
• עדיף לכתוב: "רכס ההרים במרכז צרפת הוא מכשול לסלילת כבישים ממזרח למערב".

המילים "הנו / הנה / הנם / הנן" (נכתב גם "הינו / הינה / הינם / הינן") הן המילה "הִנֵּה" בצירוף כינוי, כלומר "הנו" = "הנה הוא". טעות נפוצה היא להשתמש בהן בתור אוגד:

• לא תקני: הכוח הגרעיני החזק הנו כוח יסוד.
• תקני: הכוח הגרעיני החזק הוא כוח יסוד

תיקוני לשון מתחום התחביר והדקדוק

• להמיר שמות פעולה בפעלים ובצורות מקור. להפוך את המשפטים לדינמיים ורהוטים.
• אין מטים צירוף סמיכות, אא"כ ההטיה מקובלת (בית-ספרנו אבל לא גן-חיותיה).
• אין מטים מילים לועזיות ואין מסמיכים אותן, אא"כ ההטיה מקובלת. דוגמה: פרויקטי. צ"ל פרויקטים של או מיזמי.
• אין שני נסמכים באים לפני סומך אחד, אא"כ הם נפרדים (העובדים והשומרים של גן החיות) או כוללים את כינוי השיוך (עובדיו ושומריו של גן החיות).
• כדאי לשבור שרשרת סמיכויות (שלוש סמיכויות ויותר).
• כשיש כמה פעלים זה אחר זה יש לשים לב שלכל אחד מהם מילת היחס המתאימה לו.
• במשפטי תנאי בטל – אילו – הזמן הדקדוקי צריך להיות אחיד בכל חלקי המשפט.
• דרך המנייה הקלסית היא לפתוח במספר ולסיים בכינוי רומז (חמש מגילות התגלו עד כה, ואלה הן:), וכשיש מילת יחס היא קודמת למספר ויכולה לחזור לפני כל פריט (על שלושה דברים העולם עומד: על… ועל… ועל…)
  אפשר גם בלי כינוי רומז בסוף (תשעה פרקים בספר:)
  כשאין מספר פותחים בכינוי הרומז (וזה סדר הפרקים בספר:)
• כשיש משפט מסורבל עם הרבה פסוקיות, כדאי לבדוק אם אפשר לפרקו למשפטים מחוברים.
• כשהפועל הוא בעבר או בעתיד – אין מזדקקים לכינוי הגוף, ויש לבדוק מתי נכון להשמיטו ומתי נכון להשאירו כדי להקל על קריאת המשפט. לרוב מספיק "הלכתי", ואין צורך ב"אני הלכתי".
• חיבור כמה תארים של ש"ע אחד:
  כשהם ממין אחד – מחברים אותם ב- ו (החלון הצר והגבוה – כל תואר מתייחס אל החלון בנפרד)
  כשאינם ממין אחד – אין מחברים ב- ו (המבוא הרחב המואר היטב – הרחב מתאר את המבוא, והמואר היטב מתאר את המבוא הרחב), אבל כשהשם אינו מיודע, אולי יש מקום ל- ו בכל זאת (מבוא רחב ומואר היטב) – הכול לפי ההקשר.
  מוטב להקדים את התארים המוחלטים ליחסיים (שמיכה לבנה דקה).
  כשיש כמה תארים שהסדר שלהם אינו משנה, אפשר ללכת לפי הכלל של חז"ל: "כל הקצר קודם".
• בעברית ראוי לחזור על השלילה (לא פראים הם החוטבים ולא מלוכלכים, לא הם ולא ילדיהם; לא תצא האישה, לא בחוטי פשתן ולא בקנבוס).
• תרגום הגירונד (ing) אינו פועל בהווה, אלא עבר או ת' אופן (went out slamming the door – יצא וטרק את הדלת / יצא בטריקת דלת. ולא יצא טורק את הדלת ולא יצא בטורקו את הדלת, ור' שימושי המקור הנטוי).
• כשעוברים מעבר להווה, כדאי להוסיף את כינוי הגוף (ממלכה שצמחה [והיא] משגשגת).
• כאשר יש סמיכות הכמות, ובה הנסמך והסומך אינם ממין אחד – הפעולה תהיה במין הסומך: 60% מהפעולות מתבצעות (ולא מתבצעים). כנ"ל רוב, כול, שאר, מחצית וכו', וכנ"ל גם זוג מטוסים טסים (ולא טס).
• מילים שיש להן תחיליות (אי בהירות, דו משמעות) מיידעים רק לפני התחילית.
• אין חציצה בין מילת יחס ובין שם העצם שלה (לפני ואחרי הנשיא => לפני הנשיא ואחריו).

תחומי מספרים ייכתבו מימין לשמאל, כלומר יש לכתוב "משקל ‏‏40–60 ק"ג" ולא "משקל 40-60 ק"ג". ספרותיו של כל מספר נקראות משמאל לימין, אך המספר בשלמותו כמוהו כמילה, והוא נקרא מימין לשמאל – כך החליטה האקדמיה ללשון העברית (הצורה הרשומה כאן מוצגת תקינה באינטרנט אקספלורר, אך יש דפדפנים שמציגים אותה הפוכה).

• תחום של אחוזים ייכתב בצורה ‏‏20%–‏‏‏‏30%, ולא "‏20-30 אחוז".
• כאשר המספר גדול מ-999 יש לכתוב אותו עם פסיקים המפרידים את הספרות לקבוצות בנות שלוש ספרות, כלומר יש לכתוב 1,000 ולא 1000. יוצא מן הכלל: תאריך ייכתב ללא פסיק, למשל 2003.
• פי עשר או פי עשרה? : אף שבלשון הדיבור נפוצה הצורה "פי עשר", הרי לפי כללי השפה העברית יש לומר "פי עשרה", משום שפי היא צורת הנסמך של פה, ופה הוא זכר. כך גם יש לנהוג ביחס לכל מספר אחר המופיע לאחר "פי" – המספר יופיע בצורת הזכר שלו.
• מיליון וחצי עותקים או ארבעה תפוחים וחצי
  ?גם וגם. כדי לדעת היכן לכתוב את ה"חצי" (או "רבע", לצורך העניין), יש לשים לב

מתי המילה "חצי" מתייחסת למספר ומתי לשם העצם שאנו סופרים. הדבר נגזר ממיקומה:

• מיליון וחצי עותקים – הכוונה למספר 1,500,000. המילה "חצי" מתייחסת ל"מיליון". ברור שלא נכתוב "מיליון עותקים וחצי", כיוון שאז המילה "חצי" מתייחסת ל"עותקים" ונקבל 1,000,000.5 עותקים, כלומר מיליון עותקים ועוד חצי עותק – ולא לזה התכוון המשורר.
• ארבעה תפוחים וחצי – הכוונה למספר 4.5. המילה "חצי" מתייחסת ל"תפוחים". ברור שלא נכתוב "ארבעה וחצי תפוחים", כיוון שאז המילה "חצי" מתייחסת ל"ארבעה" ונקבל ארבעה תפוחים ועוד חצי מארבעה – כלומר 6 תפוחים (ושוב – לא לזה התכוון המשורר).
  במקרים מסוימים יש כפל משמעות, ואז יש להקפיד ולבחון היכן ממקמים את

המילה "וחצי". "תריסר תפוחים וחצי" הם 12.5 תפוחים, אבל "תריסר וחצי תפוחים" הם 18 תפוחים (12 ועוד חצי מ־12).

– מידות: אלא אם נאמר אחרת ע"י הלקוח, יש להמיר לשיטה הנהוגה בישראל. הכוונה למידות מרחק, משקל, שטח טמפרטורות וכו'. אם במקור מופיעות שתי הצורות כשאחת מהן בסוגריים, ניתן להשמיט את הערכים הלא רלוונטיים לישראל ולהשאיר רק את המידות הנהוגות בארץ. על פי החלטת האקדמיה, שמות לועזיים המציינים מידות ומשקלות יכולים לבוא גם ביחיד לאחר המספרים 2 – 10, כגון: "שני מטר", "שלושה קילוגרם", "שבעה דונם", "ארבעה דולר", (לצד "שני מטרים", "שלושה קילוגרמים", שבעה דונמים", "ארבעה דולרים".

יש להשתמש בקיצורים הנכונים. להלן כמה קיצורים מקובלים למידות בארץ:

– מטבעות: יש לכתוב את שם המטבע באותיות עבריות. $/USD = דולר; ₤ = פאונד/ליש"ט; € – אירו; ALL – לק אלבני; THB = באט (תאילנדי); INR = רופי (הודי) וכו'.

מאת שושנה בהט מהאקדמיה ללשון (לשוננו לעם, כרך לח, חוברות ט-י (תשמ"ז) עמ' 532-551

דרך הדגשת עושה הפעולה

למרות המדיניות של אי־התערבות, ראתה האקדמיה להחליט על שני שימושי לשון פסולים הקשורים בסגנון. החלטה אחת היא דרך ההדגשה של עושה הפעולה, מעין: "הייתה זו הוועדה שחננה את האסיר". ניסוח מעין זה על טהרת התרגום הוא. הניסוח העברי המתוקן כך הוא: "הוועדה היא שחננה את האסיר". העמדת עושה הפעולה בראש המשפט משנה אותו למעשה מנושא לנשוא, ושינוי זה משַווה לו את אופי החידוש במשפט, ומכאן גם את אופי ההדגשה. מכל מקום כך הוא הניסוח בעברית, מעין דברי ראשונים: "אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך".

משפט זיקה לא מקושר

ההחלטה האחרת של האקדמיה קשורה בהשמטת השי"ן במשפטי הזיקה, שאבא בנדויד מכנה אותה עקירת שי"ן,^[1] ורמז יש בשם הזה, שרעה עקירה זו ללשוננו כעקירת שן. כוונתי, כמובן, למשפטים מעין: "הנושא עליו דיברנו", "המעיין ממנו שתינו". משפטים אלו אינם מצויים בפיהם של הדיוטות, אף לא בפיהם של מלומדי לשון וסופרי מופת. נמצא שהם שייכים למין מעמד ביניים, מעמד של אנשים שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית "יפה". משפטים עקורי שי"ן מעין המשפטים שהובאו לדוגמה אין להם כל ייחוס בלשוננו.

ובכן לא דרך אבות היא שימוט השי"ן. ומניין לנו דרך זו? מתקופת המנדט, שהיו מתרגמים בה דברים מאנגלית. המבנה באנגלית: The man I saw, The book I picked up, The law mentioned in בלי that או which הוא שהטביע על לשוננו את המבנה "האיש אותו ראיתי".

ודרך אגב: התיקון "האיש שראיתי אותו" אינו תיקון למשפט הזה, משום שהכינוי 'אותו' אין לו דין של מילות היחס. "דיברתי על האיש" ממנו נגזור משפט זיקה: "האיש שדיברתי עליו", אבל "ראיתי את האיש" לא נגזור ממנו משפט זיקה: "האיש שראיתי אותו", אלא פשוט: "האיש שראיתי" – בלי 'אותו'.

כללו של דבר: משפט זיקה לא מקושר פסול הוא לפי החלטת האקדמיה.

מקומן של המילים אומנם, אם כן, ובכן, כבר, עדיין

בשני הכללים האלה ראינו, שגורם הסטייה מן הדרך המקובלת בעברית הוא גורם התרגום. התרגום הוא המכשול העיקרי הרובץ לפתחה של לשון מתוקנת, ואין הדברים אמורים בתרגומי המילים, אלא במבנה המשפט, שהוא חשוב לאין ערוך מן המילים המתורגמות. פעמים שדברים חסרי חשיבות לכאורה חודרים למבנה הלשון ומשבשים את דמותה. למשל: המילה אומנם מקומה לעולם בתחילת המשפט, אבל זה דורות שהמילה המסייגת הזאת חודרת לתוך המשפט, כמו גם המילים אם כן, ובכן ומילות חיבור כיוצא בהן, מעין המשפט "סיפרתי להם, אם כן, את הכול". לשונות אירופה, שמילות חיבור אלו יפֶה להן לבוא בתוך המשפט, הן שגרמו. וכל כך מורגלים אנו במבנה זה, שאין לנו תחושה דומה להבעת תוצאה או סיבה וכיוצא בהן, אם נעמיד את המילים המורות עליהן בראש המשפט. לכל אלה אני מציעה פתרון חלקי: להשתמש במילה אפוא, שאותה בלבד ראוי להביא בתוך המשפט. נלמד מדברי רבקה ויצחק. רבקה אומרת: "אם כן למה זה אנוכי?" ויצחק מה הוא אומר? "ולכָה אפוא מה אעשה בני?"

הקדמת מילים יפָה גם בתוארי הפועל כבר ועדיין: "כבר בא", "עדיין לא יצא". המהדרים בלשונם מקפידים על סדר קְדימה זה גם במילות הקישור, גם בתוארי הפועל, אבל גם כאן ראוי לציין שהדברים נכונים בשני רובדי הלשון – לשון מקרא ולשון חכמים. בעברית המאוחרת אפשר למצוא אף בדברי סופרים מחוֹננים דוגמאות לסטיות מן הסדר האמור בהשפעת הלעז.

השפעת התרגום בתופעות אחרות

מצודתו של הלעז פרוסה לרגלינו בכל התחומים, החל בסימנים הגרפיים וכלה בשימוש התחביר וצירופי הלשון.

כתוצאה מן

דוגמה מובהקת לעניין זה הוא 'כתוצאה מן' להוראת הסיבה. 'כתוצאה מן' הוא תרגום של as a result of…. כמה מילות סיבה יש בלשון העברית, כגון 'בגלל', 'עקב' או 'בעקבות', 'מפני', 'משום' ואפילו 'מחמת' ועוד אחרות. בא הצירוף 'כתוצאה מן' ודחק את כולן. נמצא שלא להעשיר את לשוננו בא הביטוי, אלא לדלדל אותה.

להתייחס

אין השעה מַספקת כדי למנות כל אותם ביטויים שמקרוב באו, ובמקום העשרה יש בהם דלדול וטשטוש משמעות. תרגום המילה refer שהפך את כולנו ל"יחסנים" הוא דוגמה טובה לענייננו. המילה refer יוצאת לכמה משמעויות באנגלית. בעברית היא תורגמה במילים הקשורות בשורש יח"ס, כגון בפועל 'להתייחס'. מאז כל אחד מַרְבֶּה להתייחס. אנו שומעים על אנשים שמתייחסים לדברי קודמם במקום: משיגים על דברי קודמם, מגיבים עליהם, ממשיכים אותם, מתנגדים להם, מחזקים אותם ועוד. עוד קודם שקבע אדם מה יהיו דבריו, אחת הוא יודע, שהוא "מתייחס להם". ממש כעין ה"משהו משהו" שבעגה, שמשמעו הוא גם חכם מאוד, גם יפה מאוד, גם טעים מאוד, גם מבדח מאוד – כולם הם "משהו משהו". ואם נוסיף לַהתייחסות את הסטייה מהוראתה המקורית, שהיא גילוי יחס הקשור בהתנהגות, או קביעת יחס בין שני דברים, או ציון היחס בשושלת היוחסין, תתחזק בנו יותר הסלידה מפני השימוש בהתייחסות. ואין ההתייחסות יפה רק לאדם הכותב והמדבר. גם "מֶכֶס מתייחס ליבוא", גם "איגרת חוב מתייחסת לתקופה…" ועוד ועוד, ובכל אלה כמובן עדיפה המילה הגזורה משורש חו"ל: המכס חל על יבוא, איגרת החוב חלה על תקופה… האם טשטוש מילים על ידי הכללתן במילה אחת יפה לנו רק משום שמילה זו בלועזית מחזיקה משמעויות רבות ושונות?

בהתייחס ל

ועוד לעניין זה: אדם פותח מכתב במילים "בהתייחס ל…", והוא תרגום כמובן לאותו refer? לא רק שהמילה אינה משמשת כראוי במשמעה, יודעי דקדוק אף רואים בה פסול של צורה, שהרי 'בהתייחס' היא צורת המקור בנסמך, והיא מחייבת אחר כך שם שישַמֵש סומך. בין כך ובין כך עלינו לחדול גם פה מן ה"יחסנות". ראוי לנו לפתוח את מכתבינו בלשון פשוטה, כפי שנהוג בדיבור המתוקן.

על פניו

ילאה העט ואני עִמוֹ להזכיר את כל התרגומים המיותרים, ואעמוד רק על אחדים מהם להבהרת דבריי. בזמן האחרון התחילו אנשים לדבר ולכתוב "על פניהם", או מוטב לא "על פניהם" אלא "על פניו", לפי שהצירוף 'על פניו' אינו סובל בדרך כלל שום גוף אחר אלא את הנסתר בלבד. אין 'על פניו' אלא תרגום של on the face of it, שאחד מן המתרגמים הזריזים תרגמו ל'על פניו', למשל אדם אומר: "על פניו הוא אשם, אבל בעיון מעמיק נגלה סיבות לזיכוי". המילה 'לכאורה' מילה ותיקה היא מימי התלמוד, בא 'על פניו' התמוה ומבקש להתנכל לחייה, וסבורה אני שראויה 'לכאורה' להגנה נמרצת, משום ש'על פניו' בעברית יש לו הוראות משלו, ולמה נצרף לו את המשמעות של 'לכאורה'?

לקח את, נטל את

התרגום הפך אותנו לא רק ל"יחסנים" אלא גם לעם של "לקחנים". אנחנו לוקחים זמן, לוקחים דרך, לוקחים חוק בידיים, וגם את עצמנו אנחנו לוקחים לפעמים בידיים, לוקחים תמונות, לוקחים את המילים בחזרה, לוקחים גם חלק, לוקחים אמבטיה, לוקחים אוטובוסים, ויש מאושרים שלוקחים גם מטוסים. האם נתתם את דעתכם לשימוש המגוון של הפועל take באנגלית? ולמעשה לא באנגלית אלא אף בלשונות אחרות? ה"לקיחות" האלה רבות מהן עברו ללשון העברית מאותן לשונות – בכולן הלקיחה היא מיקח טעות, בעיקר אם יש ביטויים עבריים מן המוכן, כגון לקח את המילים בחזרה – "חזר בו", לקח את החוק בידיים – "עשה דין לעצמו", לקח חלק בדבר – "השתתף בו". יש הרואים מקצת קלקלה בשימוש המרובה של 'לקח' ומחליפים מילה זו ב'נטל'. במקום "לקח את החוק בידיים" או "לקח חלק בדבר" אומרים הם: "נטל את החוק בידיים" או "נטל חלק בדבר". השימוש בפועל 'נטל' במקום 'לקח' אין בו בשום פנים כדי להכשיר את הביטוי המתורגם, ויש אף מביני טעם שיהיו סולדים ממנו.

דומה הדבר לסולדים מפני העברית המתנהלת על ה"אופנים" וממירים את האופֶן ב'אורח'; במקום "ביקר באופן רשמי", "ביקר באורח רשמי", והאורַח נראה להם מכובד מן האופן. כנגד בעלי האורחות העקלקלות האלה אומר כמה דברים.

לשון גבוהה

כלל נקוט בידי: שתי מילים שְוות משמעות – האחת נוהגת יום־יום והאחרת נדירה בשימושה – המילה של יום־יום היא המילה המועדפת בכתיבה רגילה.

הנני

הנה דוגמאות אחדות מֵרבות: בלשון התכתובת, ואף מחוצה לה, רווחת המילה 'הנני'. 'הנני' פירושה הוא 'הנה אני', ולשון הדגשה היא, שיש עמה נכונות לעשייה. המשתמשים במילה זו אינם מתכוונים למשמעות היתרה שיש במילה 'הנני', וּודאי שאינה חלה על פקידים, שנכונותם וזריזותם לעשייה אינן מתכונותיהם המוּכּרות, וראויה אפוא לשימושם המילה הפשוטה 'אני'. הוא הדין בכל כינויי הגוף: אתה, הוא, אנו או אנחנו וכו' ולא: הנך, הנוֹ, הִנָה והננו.

באם, על מנת ש, במידה ו

ומי הוא שנוהג להדביק ב' בראשה של המילה 'אם' ואומר 'באם'? בדיבור לא יכירנה מקומה, משום כך ראוי שלא יהיה לה מקום גם בכתיבה. האמת היא, שהמילה 'אם' קטנה היא בעיני רבים והם בזים לה בכתיבתם. מעמדה משול למעמד מיליות אחרות דוגמת כְּדֵי או שֶ. כדי לשוות לשון של חשיבות לכתיבתם מחליפים אותן רבים במילים "מכובדות" יותר. 'כדי ש' מומרת ב'על מנת ש' (אף על פי שבמשמעה 'על מנת' היא על גבול התנאי, ואינה יפה להביע תכלית כַּמילה 'כדי'), ו'ש' מומרת במילה 'אשר'. זה הטעם שהצירוף 'במידה ו…' כבַש את הלבבות, כי מה היא 'אם' הקטנה לעומת 'במידה ו…', והיודעים ששיבוש כפול הוא, שאין הווי"ו אלא טעות, והמידה אף היא אינה מידה טובה כאן, חוזרים על כורחם ל'אם', אבל לא בתשובה שלמה. כדי להאדירה קצת עומדים הם ומוסיפים ב' בראשה.

מסמנים תנועת o בווי"ו, גם כשהניקוד הוא קמץ קטן:
אומנם, קורבן, קודקוד, תוכנית, תוכנה, חוכמה, עוצמה, יושרה, יוזמה, אופנה, אומן (אָמָּן), אומנות (אָמָּנוּת), אונייה, האוניות (הָאֳנִיּוֹת), צוהריים (צָהֳרַיִם), מוחרת (מָחֳרָת), למוחרת

כול בנפרד, כגון 'הכול יודעים', 'למרות הכול', 'מכול וכול', 'קודם כול'.
כל בנסמך, כגון 'כל האנשים', 'כל מה שראינו', 'בכל רגע ורגע', 'מכל מקום', 'לכל הרוחות'.
[בזה אין שינוי]

הינה (הִנֵּה); וכן בנטייה: הינני, הינך, הינו, הינם וכו'
(אֵת) איתי, איתו, איתה, איתך, איתם, איתנו, איתכם, איתכם
[כלומר מעתה נכתוב יו"ד בכל הטיות "את"]

(אֵם) אימו, אימך וכן אימהות, (לֵב) ליבי, (שֵׁן) שיניים, (עֵז) עיזים, (עֵת) עיתים, (אַט) איטי, לאיטו, (כַּת) כיתות, (צַד) צידו, לצידך, לצידנו, מצדי, (אֱמֶת) אמיתות (אֲמִתּוֹת) אמיתי; (הֵסֵב) הסיבותי, (מָגֵן) מגינים(מָגִנִּים), (מֵסֵב) מסיבים, (מֵקֵל) מקילות, (מֵגֵן) מגינה, (תָּסֵב) תסיבינה
עימי עימך (אבל: עם)

במילה אשתי (אִשְׁתִּי) ובשאר הצורות הנטויות לא נכתבת יו"ד, שכן בסיסן אֵשֶׁת ולא אִשָּׁה.
מניין (מִנַּיִן), שמיים (אבל: מים, בית, קיץ, שיִט, טיִס, דיִג וכו')
סיסמה

לא תיכתב יו"ד בנטיית בת, כגון בתו, בתך.
שיער אבל בנטייה שער־ (שְׂעַר־) שערו וכו'.
במילים האלה במשקל פְּעֵלָה: בריכה (בְּרֵכָה), ברירה (בְּרֵרָה), עבירה (עֲבֵרָה)
[אבל: גנֵבה, שרֵפה, ערֵמה]
מיליון, היסטוריה, ריאלי, אידיאל, תיאטרון, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה, מוזיאון

כשיש מירכאות או גרשיים לפני הווי"ו היא אינה נכפלת: ה"ועד".